הירש היה אמן שהתפתח לאיטו; את תערוכת היחיד הראשונה שלו הציג בגיל ארבעים. חייו הבוגרים, מאז שובו ב־1945 משירותו בצבא הבריטי, נחלקים לשלוש תקופות: שנות החיים לצד ארובות מפעלי הזיקוק בשכונת עיר גנים בחיפה היו שנים של עבודה קשה בציור שלטים ובגרפיקה שימושית, הקמת משפחה ומאבק על הפרנסה. מ־1964 עד ,1981 בתקופה שהיתה הפורייה והחשובה מבחינת התפתחותו האמנותית וקשריו החברתיים, לימד ב"בצלאל". לשם כך עבר לירושלים, ועד מהרה היה למורה נערץ והשתלב במרקם התרבותי של העיר. הפרק השלישי של חייו החל מאז צאתו לגמלאות והסתיים עם לכתו מן העולם בנובמבר .1997 בתקופה זאת הקדיש הירש את עצמו לאמנותו, יצר את מיטב יצירותיו ופיתח את התאוריה של שיטת הרישום שלו. בשנים שחי בירושלים היה הירש דמות מוכרת ואהובה בקרב חוגי האמנים, שהסתופפו בבית האמנים שברחוב שמואל הנגיד, בקפה "טעמון" ובבתי־קפה אחרים ברחוב בן יהודה. גבה־קומה, כפוף קמעה, במקטורן ועניבה לא תואמים וזיק של שובבות מנצנץ מבעד למשקפיו, הוא נהג להגיב לאנשים שפנו אליו בתואר "מר הירש" ולתקן אותם בחביבות ל"פון הירש". חוש ההומור, בעיקר זה העצמי, היה מאפיין מרכזי של שיחו וסיגו עם העולם.

יצירתו האמנותית של הירש מתייחדת בהיותה כולה רישום בעט, במכחול ובדיו מדולל, בגוונים מדורגים של אפור, מן הלבן של הנייר ועד השחור העמוק, על נייר משובח ובפורמטים קטנים. יש בה מן הציוריות של הרישום האירופי הקלסי, מרמברנדט דרך אנטואן ואטו ועד לרישומיו הפנטסטיים של פרנסיסקו דה גויה, והדגש שהיא שמה באיכות הקו והכתם מחברים אותה למסורת הרישום הגרמנית, מאדולף פון מנצל ועד מקס בקמן, לרבות אוטו מולר מקבוצת "הגשר". לפי מסורת זאת, רישומיו של הירש לא היו מעולם מתווי הכנה ליצירה המוגמרת, אלא היצירה המוגמרת עצמה. נושא רישומיו העיקרי של הירש הוא דמות האדם, אף שהוא תיאר גם טבע דומם, נופים או נושאים דמיוניים. דמות האדם מתוארת בהם בעיוות קל או חריף, בהגזמה הומוריסטית עד כדי סרקסטית, ובה־בעת גם בחמלה אינסופית לחולשתה הפיזית והפסיכולוגית.

הרישומים אפופים אפלולית רכה, שמקורה כנראה במקום הולדתו, עיירת המכרות בויטן שבשלזיה עילית, שאווירה היה ספוג תמיד אבק פחם ושררה בה אפלה גם בשעות היום. הירש ראה בדף הרישום מעין במה של דרמה או של קומדיה, ואת הדימויים על הדף דמיין כמעין פרטיטורה המבטאת משפט מוזיקלי או כוראוגרפיה קטנה. בשנות ה־80 התפרסם בעיקר בזכות קבוצה גדולה של רישומי מודל של נשים, ישובות בכורסה בסטודיו של האמן, סבילות, רפויות ובוהות בחלל הריק. בעיניו היו הנשים האלה מקור בלתי נדלה לסקרנות וללמידה, כפי שסיפר בראיונותיו, והוא ביקש לחקור את אופיין ואישיותן, ואת סגולותיהן הנפשיות של כל אחת מהן. העיוותים שנוצרו תחת מבטו, לעיתים אירוניים ואף סרקסטיים, היו פועל יוצא של המאמץ להבין את צפונות הלב של הנשים הללו ולתאר משהו מגורלן.

הירש מעולם לא רצה להעתיק את המציאות הנגלית, שלא לומר ליפות אותה. הוא עסק תמיד בפגמים האנושיים, בחרדות הלא־מילוליות ובמה שהגוף מבטא, גם כנגד רצון בעליו. יצירתו היא עדות למאבק אינסופי של האמן לגלות איזו אמת פנימית, להבין את המציאות הנסתרת ולבטא רגש באמצעות תנועה, מחווה או תנוחה.

שמו של הירש נודע בעיקר בזכות שנות הוראתו ב"בצלאל". הוראתו היתה כריזמטית, מלאת הומור ולא פעם אחת גם סתומה. הערותיו נבעו ממקורות שונים ומגוונים, ובהם גם מקורות עלומים בתקופתו, כגון משנתם של הפילוסופים הגרמנים ולטר בנימין ותאודור אדורנו, לצד טקסטים של שירה אנגלית או גרסא דינקותא שזכר מספר התפילה או מתהילים. על אף רקעו התרבותי העשיר, הוא כיבד כל תלמיד וידע להעניק לכל צעיר את התחושה "שכל החיים לפניו". הוא עמד על כך שהרישום הוא שפה עקרונית וחשובה, משל היתה ה"לטינית" של שפת הציור. תלמידיו, גם אלה שלא ירדו תמיד לסוף דעתו, חשו שהם הולכים בדרך הנכונה, שהם מחזיקים בידם את קצה החוט, ושעם עוד קצת התמדה ותרגול יגיעו אל ההבנה המלאה. בחלל האוויר של סדנתו ריחפו מושגים, כגון חלוקת שטח, בנייה קונסטרוקטיבית, יחסי גודל של חלקים, מעברים, הובלת העין, דגש על העיקר, מן הכלל אל הפרט, הכתם הכהה ביותר ליד הכתם הבהיר ביותר – כולם חלק משפה שלמה שחזרה ונשנתה, עד שהיתה לאבן יסוד בחשיבה הציורית של תלמידיו. שנות עבודתו של הירש ב"בצלאל" העמידו את הוראתו ויצירתו בעמדת מיעוט מתנגדת. היו אלה שנים סוערות במדינה וב"בצלאל", בייחוד לאחר מלחמת יום הכיפורים; שנים שבהן האמנות המושגית היוותה אתגר אידאולוגי מרכזי ו"בצלאל" עבר תהליכים של אקדמיזציה, שכללו שינויים הכרחיים בתוכנית הלימודים ובסגל המורים. קבוצת תלמידים אקטיביסטים, מהם נפגעי המלחמה, הציתה אז אש של מהפכה ושינוי, ארגנה שביתות שבת ותבעה יתר פתיחות בהוראה. ואולם, הירש המשיך ללמד רישום בדרכו הקפדנית וראה דווקא בה עמדה מהפכנית, תרבותית ומקצועית, שניצבת על יסודות היסטוריים מוצקים. יחסם של אחרים אל עבודתו היה אמביוולנטי: אחדים, תלמידים ומורים, ראו בו מורה שמרן, כינו בטעות את עבודתו "אקדמית", וחשבו שהוראתו אינה הולמת עוד את הזמן החדש. ואילו רבים, גם מקרב ה"מורדים", ראו בו מורה "שיש מה ללמוד ממנו", שחשוב להקשיב לו, ובעיקר העריכו את חוש ההומור שלו, שעמד בניגוד משווע לרצינות התהומית של כמה ממורי "בצלאל" ותלמידיו באותה תקופה. כיתותיו היוו אפוא מקלט מעט מן הרוחות הסוערות בחוץ, ומקום שיש בו השקט והריכוז הנחוצים ללמידה רצינית. בעקבות דרישתם של תלמידים ואוהדים אחרים, ניסה הירש כמה פעמים לנסח את שיטתו האמנותית בכתב ובעל־פה. באחד הניסיונות תיאר התפתחות של רישום, למן הקו הראשון המוטל על הדף, דרך הקווים שנוספים עליו ומתייחסים זה לזה לפי העיקרון של "א־סימטריה מוחלטת", ועד לכתמים בגדלים ובעוצמות שונים המתייחסים לקווים ולכתמים שקדמו להם. מאוחר יותר, תחת הכותרת "ציור לפי הטבע, הפיוט של הנראה (ג‘יימס ויסטלר) א. ראייה, ב. שטח התמונה, ג. פיוט", הוא ניסה לתאר את כל רכיבי תפיסתו האמנותית על דף אחד. לפי תפיסה זאת, הדף המצויר מתחלק לשלושה חלקים: "החלק העליון הוא מרחב הרוחניות, השמיים, מהם משקיפים; החלק המרכזי הוא אזור האירועים, הפעולה, אלה החיים בהם אנחנו נאבקים; והחלק התחתון הוא הבסיס, אדמה, עליה אנו עומדים, המקבלת אותנו בסוף". מטרת העשייה האמנותית היא מה שהוא כינה "פיוט", היינו: "השלחה [השלכה] ושילוח, הזזה והשמטה של מרכיבים חזותיים ממקומם הרגיל, לשם הארה ופירוש של מצב במציאות החיה". לא בכדי היו אנשים שפירשו את השלב הזה בתורתו כביטוי לרוחניות דתית. שיטתו המכלילה הניחה קשת רחבה של פרשנות הנראֶ ה ואפשרה עולם ומלואו של ביטוי עצמי בתוך המסגרת המהודקת של רישום־מתוך־התבוננות.

על אף האמור לעיל, חלק נכבד מיצירתו של הירש הם "רישומים מן הדמיון" או "דימויי לילה". אם שנים רבות הוא נטה להמעיט בערכן של "יצירות מהראש", משהן היו לחלק משמעותי ביצירתו, הוא תיאר אותן "רישומים מן הזיכרון". קבוצת יצירות זו מתארת יצורים שלדיים דמויי אדם בתוך נוף של חורש או במרחבים ליליים של ישימון.

היצורים נתונים בתנועה מתמדת, בא־סימטריה מוחלטת ובמעין ריקוד מקאברי או קרב נצחי. הם אפופים אווירה של סיוט, חרדה, מאבקים מרים וזיכרונות קולקטיביים של פשעים ואימה. עם זאת, הרישומים בנויים על רצף כמעט מתמטי, ועשייתם עקבית והגיונית, שיטתית ומחושבת. הדף הוא מעין פרטיטורה, והיצורים הנעים מעליו מפיקים מין מוזיקה בלתי נשמעת או קולות ומקצבים רחוקים. יצירות אלה הן שקשרו בדעת כותבים מסוימים את יצירתו של הירש לחגיגות "ליל ולפורגיס" הקמאיות בצפון אירופה, ולהבדיל - ליצירותיו המוזיקליות של באך, הבנויות על בסיס מבנים מתמטיים.

יצירתו של הירש לא הקדימה את זמנה ולא העמידה אסכולה משלה, על אף תלמידיו הרבים מ"בצלאל" והאמנים הבוגרים שהוא המשיך ללמד אחרי שפרש לגמלאות בסטודיו הפרטי שלו . זוהי יצירה שעומדת בפני עצמה, נעולה בתוך עולם פנימי עשיר, פואטית ולירית, לעיתים אירונית, וניצבת מחוץ לזמן ומעבר למקום. מושאיה הם האדם, בדידותו וחולשתו, ניסיונו הפתטי ליצור קשר עם אחרים ומאמציו האבודים לנסות להבין את פשר גורלו.

* האמן והאוצר פרופ' אבישי אייל היה תלמידו של יוסף הירש ואצר את תערוכתו הרטרוספקטיבית בבית האמנים בירושלים ובגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה בשנת 2001.