שני מאפיינים בולטים ניבטים מרישומיו של יוסף הירש: אהבת האדם ואהבת הרישום. התבוננותו באנשים שיבו מולו, על פי רוב באותו חדר ובאותה כורסה מיתולגית, הובילה אותו ליצירת דיוקנאות המערבים זה בזה את מה שנראה עם מה שמורגש. ברישומיו ניכרת ההוקרה לרגע המיוחד שבו שטף החיים נעצר, ואיתו גם רצף הפעולות החיוניות והיעילות, ואדם אחד מוכן להתגלות לפי אדם אחר, שמצייר אותו ומתוך כך מתבונן בו בראייה חדה ובעין חודרת. חקר האדם היה חלק מהותי בעולמו של הירש, אשר ניסה ללמוד את המציאות ולפענח אותה ובעיקר להעניק לה משמעות שמעבר לתופעות.

"לפעול מהכללי לפרטי ומהבהיר לכהה, להימנע מסימטריה וליצור קשר בין הדמות לרקע" הם רק כמה מן העיקרים שהנחיל אמן הרישום יוסף הירש (1920–1997) לתלמידיו ב"בצלאל". הירש, צעיר יוצאי תרבות הרישום הגרמנית-האוסטרית שפעלו בארץ, עסק כל חייו ברישום פיגורטיבי, אף שהיה בעמדת מיעוט עם התפשטותה של האמנות המופשטת והמושגית. מושאי יצירתו הפיוטית ולעיתים האירונית הם האדם, בדידותו ותלישותו, ניסיונו הפתטי ליצור קשר עם אחרים ומאמציו האבודים להבין את פשר גורלו.

עוד בהיותו באירופה התקבל הירש ל"בצלאל החדש" והחל בלימודיו עם הגיעו ארצה ב־1939. הוא למד אצל ירחמיאל שכטר, איזידור אשהיים ומרדכי ארדון, שממנו הושפע במיוחד. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי, ועם שחרורו, התיישב בחיפה ועבד כצייר שלטים וגרפיקאי. באמצע שנות ה־60 עבר לירושלים, אך כבר מ־1964 שימש מורה לרישום במחלקה לגרפיקה שימושית ב"בצלאל" ולאחר מכן במחלקה לאמנות. גם אחרי פרישתו ב־1981 המשיך ללמד אמנים וחובבים בסדנתו הפרטית. הוראתו הכריזמטית ומלאת ההומור עשתה אותו למורה נערץ על דורות של תלמידים.
הירש רשם בדיו על גיליונות נייר לא גדולים והתמקד בתיאור דיוקנאות וטבע דומם. בגבולות הברורים הללו שקבע לעצמו, הוא יצר שפה חזותית, מבוססת על תאוריה סדורה, שעיקרה הניסיון לאחד בין התרשמות מראייה לביטוי רגשי ולבנייה גאומטרית. הוא ראה ברישום תהליך מתמשך המתפתח בשלבים, שבו הדף משול לבמה ועליה מתרחש אירוע. בין השאר הנחה את תלמידיו שלא לחזור על צורות דומות ועל קווים באותו גודל, ולשים לב לצורות המשניות ברקע החוזרות כהד על הצורות המרכזיות ביצירה.

הירש הִרבה לתאר דמויות ישובות בכורסה כמו על במה, רבות מהן מקרב מכריו, ועשה זאת בהתבוננות חודרת בעמקי נפשן. מבנה גופה הייחודי של הדמות ואופייה החד־פעמי מתוארים באמצעות עיוותים קלים ובניגודיות בין כתמי הדיו המדולל (מִגוון), ברוח האקספרסיוניזם הגרמני, אפלוליותו והמסתורין שבו.

למרות דבקותו ברישום מתוך התבוננות ונטייתו להפחית בערכן של "יצירות מהראש", הוא גם רשם "רישומים מן הדמיון" או "דימויי לילה" ואכלס אותם בדמויות מסוגננות, ספק אנושיות, הפועלות במרחבים חשוכים וכמו נעות במחול מקאברי או קרב נצחי.